bookie_braun (bookie_braun) wrote,
bookie_braun
bookie_braun


הרומן שלי עם ג'רלד דארל התחיל אי שם בכיתה ז'. בשיעורי ספרות למדנו מתוך מקראה כלשהי לבני-נוער, שבסך הכל הכילה הרבה דברים טובים. למרבה הצער, כמובן שהדברים בהם בחרה המורה הארורה להתמקד היו דווקא המשעממים והפחות מוצלחים, ולראיה – היום אני לא זוכרת אף אחד מהם. למשל, כשלמדנו בלדות, קראנו שתיים מתוך השלוש שהופיעו בספר, כשזו שנותרה בחוץ היא דווקא "אגדה יפנית" היפהפייה של אהוד מנור. כך קרה שבשיעור ספרות אחד, במקום לקרוא את מה-שזה-לא-יהיה שהמורה רצתה שנקרא, עלעלתי בספר ונתקלתי בפרק מתוך ספרו הראשון של דארל על ילדותו באי היווני קורפו; "משפחתי וחיות אחרות". הפרק הספציפי עסק במקרה בו הבריח דארל עקרבים אל תוך הבית בקופסת גפרורים, ובמהומה שקמה כגילו אותם בני המשפחה, בטעות ובאופן מסוכן כמובן. דארל תיאר את הסיטואציה ההזויה בהומור כה רב ובחיבה כה רבה לבעלי-חיים וביניהם למשפחתו, שלבי חובב הטבע לא יכול היה שלא להישבות בקסמו.
כשהגעתי הביתה, עולצת על התגלית הספרותית החדשה, גיליתי בחדווה רבה שלא רק שאמי מכירה את הסופר, אלא שיש בביתנו כמחצית מספריו שתורגמו לעברית (מן הסתם אחי הבכור היה מכור לו גם בצעירותו..).

בשנתיים-שלוש שלאחר מכן לא הפסקתי לקרוא את ספריו, קודם כל את אלו שהיו בבית ואחריהם את השאר, שהורי קנו לי בהזדמנויות שונות.
חלק מהספרים מתארים את תקופת ילדותו ונעוריו בקורפו ואנגליה ואילו אחרים מספרים על המשלחות הרבות בהן השתתף בבגרותו, ברוב האזורים שכוחי האל של העולם. בין כל תיאורי המגוון הזואולוגי האופייני לכל מקום בו ביקר, הוא אינו מזניח את מגוון הטיפוסים האנושיים, המוזרים והמשעשעים בהם נתקל. על אף הלעג שהמטיר עליו אחיו הבכור לארי, בעל הנטיות הספרותיות ("לא איכפת היה לי אילו כתבו עלי סאטירה מוחצת בפרוזה הראויה לשמה", הוא אומר, "אבל העובדה שנכתבה עלי סאטירה באנגלית גרועה היא בלתי נסבלת."), דארל מיטיב לתאר את הטבע הסובב אותו, עד שמרגישים ממש כאילו יושבים בין ההדסים באחר צהריים ים-תיכוני לוהט וצופים בגמלי-שלמה אכזריים במצודם. כמובן, כדי שהספרים הללו יעניינו בכלל את הקורא, הוא צריך באופן עקרוני למצוא את גמלי-השלמה מעניינים.

אחרי כמה ספרים התחלתי להתעניין בסופר עצמו, ולצערי הרב גיליתי שנפטר כשנתיים קודם לכן, משילוב של חיי שטח קשים ותוצאותיה המצטברות של שתיינות כבדה.

קראתי אתמול שוב את הספר השני שכתב דארל על קורפו, "חיות, ציפורים וקרובים", ונהניתי ממנו כרגיל. בעלי החיים, קטנים כגדולים, עדיין מרתקים. האורחים המוזרים וההרפתקאות המשונות שהם מביאים איתם עדיין משעשעים. החופים הקסומים של יוון טרום מלחמת העולם השנייה עדיין שטופי שמש ויין וחסרי דאגה.

בסוף הספר מופיע השיר היפה הזה, שתמיד רציתי לדעת את לחנו:

"היא את עץ השקד הפורח ניערה
ביום של שמש אור,
בידה הקטנה והפזיזה.
הפריחה הלבנה כשלג נשרה
על שערה השחור
ועל כתפיה וחזה,
הפריחה הלבנה כשלג נשרה
על שערה השחור
ועל כתפיה וחזה.

אך כשאת אהובתי בתוך השלג הקר
מצאתי,
אל יקירתי חשתי.
את הפרחים שבה דבקו
מכל תלתל הברשתי,
נשקתי לה, וכה אמרתי:
את הפרחים שבה דבקו
מכל תלתל הברשתי,
נשקתי לה, וכה אמרתי:

טיפשונת, את שיערך בשלג לעטר
רוחך קצרה
אך עוד עליך לחכות;
לימי החורף הקשים, ללילה הסוער,
לרוח הקרה –
אל לך לצפות!
לימי החורף הקשים, ללילה הסוער,
לרוח הקרה –
אל לך לצפות!"

Tags: אוטוביוגרפיה, סופר
Subscribe

  • I-II-III

    I מה העניין ברכישת ספרים משומשים? ישנה ההתרגשות מיושן הספר כאשר מוצאים כזה בן עשרות שנים, מנדירותו של ספר. ישנה החיבה הפטישיסטית לכריכה הכהה…

  • גבעת ווטרשיפ

    נדמה לי, שתמיד ידעתי על קיומה של גבעת ווטרשיפ. לא היה זה ספר חביב מאוד על מי מחברי, שדיבר בשבחו, או משהו בדומה, ולא זכור לי שקראתי או שמעתי עליו…

  • כיצד לקרוא שירה

    כשהייתי בתיכון, קראנו שירה בשיעורי אנגלית ובשיעורי תרגום. פרוסט, בלייק, שלי, קאמינגס. הייתה לנו מקראה מצוינת ומורות מצוינות. סוזן הקשוחה נזפה…

  • Post a new comment

    Error

    default userpic
    When you submit the form an invisible reCAPTCHA check will be performed.
    You must follow the Privacy Policy and Google Terms of use.
  • 1 comment