November 15th, 2007

swedish

גבעת ווטרשיפ


נדמה לי, שתמיד ידעתי על קיומה של גבעת ווטרשיפ.
לא היה זה ספר חביב מאוד על מי מחברי, שדיבר בשבחו, או משהו בדומה, ולא זכור לי שקראתי או שמעתי עליו באיזה שהוא כלי תקשורת. אבל עדיין, ידעתי שהוא שם, כמו מין קלאסיקה שכוחה למחצה.
עכשיו, אחרי שקראתי אותו, נראה לי שאני מבינה מדוע הוא נדון לשכחה יחסית, לפחות בטווח סביבתי. הוא פשוט לא ממש טוב.

כמה ליקויים בולטים בו מאוד בעיני.
הראשון הוא אורכו הרב של הספר. על אחורי כריכתו משווים אותו לקלאסיקות לילדים כגון פו הדב, הרוח בערבי הנחל, ההוביט ועוד. גבעת ווטרשיפ ארוך מכל אחד מהם כפליים בערך, והעלילה שלו אינה מגוונת מספיק בשביל להחזיק אורך כזה. היא סובבת סביב הצרכים הבסיסיים ביותר של כל בעל חיים – הישרדות ורבייה. נושאים מהותיים ביותר בעבור ארנבונים, אין ספק, אבל לדעתי, לא ממש מספקים בעבור בני אדם.
ליקוי נוסף, שהפריע לי באופן אישי במיוחד, הוא המחסור באיורים. אפשר הרי לחשוב שעל כולנו עברה ילדות מאושרת בחבל הארץ הכפרי של אנגליה, וכולנו יודעים בדיוק רב מה ההבדל בין ארנבון לארנב, מה מראה חורשות האשורים ובתי החווה ואיך בדיוק נראה שחף שחור-ראש. כמה איורים, ולו רישומים פשוטים בשחור-לבן, היו מקלים מעט את העומס שיוצר הספר (מכיוון שכולו מתאר יצורים בדיוק מאותו הסוג ונופים דומים למדי) ואת כבדות הראש שלו.
הבעיה שלישית בספר היא הסתירה הפנימית בהיגיון שפועל בו. מצד אחד השתדל הסופר, ריצ'רד אדמס, ליצור עולם התרחשות ריאליסטי, שבו הארנבונים לא מסוגלים לעשות פעולות שאינם מסוגלים לעשות במציאות. למשל, הם אינם יכולים לאחוז דברים בכפותיהם הקדמיות. אבל מצד שני, הם כן מסוגלים לחשיבה מתקדמת, שגם בתוכה ישנן סתירות; האם זה הגיוני שהדמויות מסוגלות לחשוב על שימוש בלוח עץ כדי לחצות נחל, או לנתח באופן לוגי מאפיינים דרושים למתקפה על ארנבייה שכנה, אבל לא מסוגלים לספור יותר מארבע? לי זה לא נראה הגיוני במיוחד, והספר כולו רצוף אווירה כזו של סתירה מסוימת, של ניסיון להאניש את בעלי החיים, אבל לשמור אותם ריאליסטיים, ובמקום למצוא את שביל הזהב בין השניים, הוא מיטלטל בין שני הקטבים.

בשורה התחתונה, קשה לי לומר שהתאכזבתי במיוחד מהספר, מכיוון שלא היו לי ציפיות גבוהות במיוחד ממנו. עדיין, אני מתקשה להבין על מה ולמה הצליח הספר כל כך.