?

Log in

No account? Create an account

I-II-III


I
מה העניין ברכישת ספרים משומשים?
ישנה ההתרגשות מיושן הספר כאשר מוצאים כזה בן עשרות שנים, מנדירותו של ספר. ישנה החיבה הפטישיסטית לכריכה הכהה בעלת ההטבעה המוזהבת, לדפים המצהיבים מיושן ולריח המיוחד המלווה אותם.
אבל יותר מהתחושות הללו, ישנה הרגשת החיבור, לאנשים שקראו את הספר לפניך.
קריאת ספר היא מעשה אינטימי, בין אם אכן נעשית בין אדם לעצמו ובין אם מדובר בהורה, אח גדול, דוד, סב או סבתא שמקריאים לילד. הדגדוג בקצות האצבעות כשהן הופכות את הדף, והדפים לרגע נזכרים במגען של אצבעות אחרות שהפכו את הדפים הללו.
כשאני קונה ספרים משומשים אני תמיד חושבת, למי שייך היה הספר הזה? האם עבר ידיים רבות, או שהיו לו בעלים קנאיים שקראו בו עשרות פעמים? מה גרם לפרידה? ההיה זה כורח כלכלי, מאיסה סתמית, או הפרידה הסופית מעולם החומר? או אולי השתייך לספרייה דווקא, עבר עשרות ידיים שונות, כנזיר במנזר הסמוך למקום קדוש, שרחץ עשרות רגליים אנונימיות של עולי רגל, ונזנח לאחר שדעך כוכבו, צבר אבק על המדף ואיש לא ביקשו עוד? את אלו מסגירה החותמות. במקרים אחרים הרי זו ההקדשה ששופכת אור ומקרבת אותנו טפח אל בעליו הקודמים של הספר.
יש לי ספר, ובו ההקדשה מרגשת מאוד, שדווקא היא מעלה את ערכו בעיני. הרי זה העותק הבלוי שלי של ג'ונתן ליווינגסטון השחף, שנרכש לפני שנים בחנות מיני בוק בבאר שבע, שם הייתה אמי רוכשת את ספרי הלימודים שלי לתיכון.
והרי ההקדשה:

27.10.83
יום ראשון כמ.מ.

ליוסי
הנה כי תם, הקרב על הסיכה
יעד מבוצר, מוקף מוקשי משבר.
כוכב צפון. נקודת ציון
בדרך ארוכה - לפס על הכתף.
הידד! הן כי יכולת לו.
ספק אם זו הדרך - לבחון
קצין אם טוב,
אך אם זו הנה דרכם
הרי יכולת לם.
ג'ונתן ליווינגסטון השחף
האמין. ידע.
גבול אין ליכולת ולא לידיעה
והצליח
סיפורו - סיפור מופת
להקרבה - על שאיפה ואמונה.
בחברות אמת תמיד
רן.


וכל הרגש הזה, הסיפור הגדול-קטן, בחמישים ושניים, עשרים ושישה שקלים.

ומה העניין בקניית ספרים חדשים?
מלבד החידוש שבספר עצמו, שאולי זה עתה יצא לאור, וכמובן הריח השונה לחלוטין של הדפוס הטרי, הרי זה להיות חלק בשרשרת הזו.
וזו הסיבה שכשאני נותנת במתנה ספרים אני בדרך כלל מקפידה לכתוב הקדשה, אלא אם אני לא בטוחה כיצד הספר יתקבל (וזה קורה לעתים נדירות), ולכן כשאני מקבלת ספרים במתנה אני בדרך כלל גם דורשת הקדשה משלי.

II
אם כבר נתכנסנו, הנה סיפור על צירוף מקרים לא-שגרתי שאירע לי לפני זמן מה.
בשיטוטי בספריה בהרצליה בחיפוש אחר ספרים לשאול (זו ספרייה מצוינת, זו שברחוב נורדאו!) נתקלתי על המדף בכרך הראשון של ג'ונתן סטריינג' ומר נורל, שמזה זמן רב קורץ לי, שחור-לבן ורחב שדרה. לקחתי, גמעתי, וחיכיתי להזדמנות הבאה לקפוץ אל הספרייה כדי לשאול את הכרך השני. ביום שישי שלחתי את אסף כדי להביא לספרים, וציידתי אותו ברשימה מכובדת ממנה יביא את מה שיש. כשחזר התברר לצערי שהכרך השני של הספר הנ"ל לא היה, אבל ספר אחר מהרשימה כן היה - אחוזת מנספילד של ג'יין אוסטן (באופן הדרגתי אני עובדת על קריאת כולם). מעשה שתחילתו בצער התברר כמזל ממוזל; סיימתי אותו באותו סוף-שבוע, וביום שני אמא של אסף הזדמנה אל הספרייה והספרנית, שזכרה שאסף חיפש אותו, נתנה לה את הכרך השני של ג'ונתן סטריינג'. מאוחר יותר באותו היום חזרתי ממכון הפיזיותרפיה, תשושה משהו, והנה הוא מחכה לי על המדרגות, מזור לכל תלאובותיי. מיד התמקמתי לי בנוחות והתחלתי לקרוא, והנה, בפרק ה-רא-שון, רפרנס ישיר לאחוזת מנספילד, שכמובן הייתי מפספסת לחלוטין לו היה מגיע לידי ביום שישי, אז ללא ספק הייתי קוראת אותו לפני כל ספר אחר!


III
ועוד אחרון, היש מישהו שיודע היכן ניתן לרכוש את "המשכוכית" של קוני וויליס?
פנתה אלי בחורה באתר סימניה בשאלה האם אני מעוניינת למכור את העותק שברשותי, ומסתבר שהספר הפך לנדיר למדי. אני כמובן לא מתכננת להיפרד מהעותק שלי בזמן ה-NEVER, אבל החלטתי שאפקח עיניים בשבילה, הרי זה בלא ספק אחד הספרים השווים הפצה.

גבעת ווטרשיפ


נדמה לי, שתמיד ידעתי על קיומה של גבעת ווטרשיפ.
לא היה זה ספר חביב מאוד על מי מחברי, שדיבר בשבחו, או משהו בדומה, ולא זכור לי שקראתי או שמעתי עליו באיזה שהוא כלי תקשורת. אבל עדיין, ידעתי שהוא שם, כמו מין קלאסיקה שכוחה למחצה.
עכשיו, אחרי שקראתי אותו, נראה לי שאני מבינה מדוע הוא נדון לשכחה יחסית, לפחות בטווח סביבתי. הוא פשוט לא ממש טוב.

כמה ליקויים בולטים בו מאוד בעיני.
הראשון הוא אורכו הרב של הספר. על אחורי כריכתו משווים אותו לקלאסיקות לילדים כגון פו הדב, הרוח בערבי הנחל, ההוביט ועוד. גבעת ווטרשיפ ארוך מכל אחד מהם כפליים בערך, והעלילה שלו אינה מגוונת מספיק בשביל להחזיק אורך כזה. היא סובבת סביב הצרכים הבסיסיים ביותר של כל בעל חיים – הישרדות ורבייה. נושאים מהותיים ביותר בעבור ארנבונים, אין ספק, אבל לדעתי, לא ממש מספקים בעבור בני אדם.
ליקוי נוסף, שהפריע לי באופן אישי במיוחד, הוא המחסור באיורים. אפשר הרי לחשוב שעל כולנו עברה ילדות מאושרת בחבל הארץ הכפרי של אנגליה, וכולנו יודעים בדיוק רב מה ההבדל בין ארנבון לארנב, מה מראה חורשות האשורים ובתי החווה ואיך בדיוק נראה שחף שחור-ראש. כמה איורים, ולו רישומים פשוטים בשחור-לבן, היו מקלים מעט את העומס שיוצר הספר (מכיוון שכולו מתאר יצורים בדיוק מאותו הסוג ונופים דומים למדי) ואת כבדות הראש שלו.
הבעיה שלישית בספר היא הסתירה הפנימית בהיגיון שפועל בו. מצד אחד השתדל הסופר, ריצ'רד אדמס, ליצור עולם התרחשות ריאליסטי, שבו הארנבונים לא מסוגלים לעשות פעולות שאינם מסוגלים לעשות במציאות. למשל, הם אינם יכולים לאחוז דברים בכפותיהם הקדמיות. אבל מצד שני, הם כן מסוגלים לחשיבה מתקדמת, שגם בתוכה ישנן סתירות; האם זה הגיוני שהדמויות מסוגלות לחשוב על שימוש בלוח עץ כדי לחצות נחל, או לנתח באופן לוגי מאפיינים דרושים למתקפה על ארנבייה שכנה, אבל לא מסוגלים לספור יותר מארבע? לי זה לא נראה הגיוני במיוחד, והספר כולו רצוף אווירה כזו של סתירה מסוימת, של ניסיון להאניש את בעלי החיים, אבל לשמור אותם ריאליסטיים, ובמקום למצוא את שביל הזהב בין השניים, הוא מיטלטל בין שני הקטבים.

בשורה התחתונה, קשה לי לומר שהתאכזבתי במיוחד מהספר, מכיוון שלא היו לי ציפיות גבוהות במיוחד ממנו. עדיין, אני מתקשה להבין על מה ולמה הצליח הספר כל כך.

Tags:

כיצד לקרוא שירה


כשהייתי בתיכון, קראנו שירה בשיעורי אנגלית ובשיעורי תרגום. פרוסט, בלייק, שלי, קאמינגס. הייתה לנו מקראה מצוינת ומורות מצוינות. סוזן הקשוחה נזפה בנו ולעגה לנו במבטא בריטי, ואילנה המעופפת דחקה בנו להמציא משחקי מילים מחוכמים. רבים מהשירים שלמדנו אז חקוקים בזכרוני, ואני יכולה לדקלם אותם מתוך שינה.

היום, נחים על "מדפי" כמה ספרי שירה. שניים של ויסלבה שימבורסקה (אחד מהם מתנה טרייה מיום ההולדת), אחד של בראונינג על הנייד, שיריו האנטי-מלחמתיים של אריך קסטנר, וכמובן מבחר גדול של שירים זמינים באינטרנט.
הכל מוכן לקריאה, בשפת הקודש או בשפת המקור, הכל מוכן – מלבדי.

אני יושבת מול הטקסטים ומתקשה להתחיל, מתקשה להתחבר.
הימים בהם כתבתי שירים בעצמי, כבר הרחק מאחורי. אולי בכך טמון חלק מהבעיה.
אבל אני עדיין אוהבת שירה, עדיין רוצה.

גלו לי, כיצד לקרוא שירה?

Tags:


הרומן שלי עם ג'רלד דארל התחיל אי שם בכיתה ז'. בשיעורי ספרות למדנו מתוך מקראה כלשהי לבני-נוער, שבסך הכל הכילה הרבה דברים טובים. למרבה הצער, כמובן שהדברים בהם בחרה המורה הארורה להתמקד היו דווקא המשעממים והפחות מוצלחים, ולראיה – היום אני לא זוכרת אף אחד מהם. למשל, כשלמדנו בלדות, קראנו שתיים מתוך השלוש שהופיעו בספר, כשזו שנותרה בחוץ היא דווקא "אגדה יפנית" היפהפייה של אהוד מנור. כך קרה שבשיעור ספרות אחד, במקום לקרוא את מה-שזה-לא-יהיה שהמורה רצתה שנקרא, עלעלתי בספר ונתקלתי בפרק מתוך ספרו הראשון של דארל על ילדותו באי היווני קורפו; "משפחתי וחיות אחרות". הפרק הספציפי עסק במקרה בו הבריח דארל עקרבים אל תוך הבית בקופסת גפרורים, ובמהומה שקמה כגילו אותם בני המשפחה, בטעות ובאופן מסוכן כמובן. דארל תיאר את הסיטואציה ההזויה בהומור כה רב ובחיבה כה רבה לבעלי-חיים וביניהם למשפחתו, שלבי חובב הטבע לא יכול היה שלא להישבות בקסמו.
כשהגעתי הביתה, עולצת על התגלית הספרותית החדשה, גיליתי בחדווה רבה שלא רק שאמי מכירה את הסופר, אלא שיש בביתנו כמחצית מספריו שתורגמו לעברית (מן הסתם אחי הבכור היה מכור לו גם בצעירותו..).

בשנתיים-שלוש שלאחר מכן לא הפסקתי לקרוא את ספריו, קודם כל את אלו שהיו בבית ואחריהם את השאר, שהורי קנו לי בהזדמנויות שונות.
חלק מהספרים מתארים את תקופת ילדותו ונעוריו בקורפו ואנגליה ואילו אחרים מספרים על המשלחות הרבות בהן השתתף בבגרותו, ברוב האזורים שכוחי האל של העולם. בין כל תיאורי המגוון הזואולוגי האופייני לכל מקום בו ביקר, הוא אינו מזניח את מגוון הטיפוסים האנושיים, המוזרים והמשעשעים בהם נתקל. על אף הלעג שהמטיר עליו אחיו הבכור לארי, בעל הנטיות הספרותיות ("לא איכפת היה לי אילו כתבו עלי סאטירה מוחצת בפרוזה הראויה לשמה", הוא אומר, "אבל העובדה שנכתבה עלי סאטירה באנגלית גרועה היא בלתי נסבלת."), דארל מיטיב לתאר את הטבע הסובב אותו, עד שמרגישים ממש כאילו יושבים בין ההדסים באחר צהריים ים-תיכוני לוהט וצופים בגמלי-שלמה אכזריים במצודם. כמובן, כדי שהספרים הללו יעניינו בכלל את הקורא, הוא צריך באופן עקרוני למצוא את גמלי-השלמה מעניינים.

אחרי כמה ספרים התחלתי להתעניין בסופר עצמו, ולצערי הרב גיליתי שנפטר כשנתיים קודם לכן, משילוב של חיי שטח קשים ותוצאותיה המצטברות של שתיינות כבדה.

קראתי אתמול שוב את הספר השני שכתב דארל על קורפו, "חיות, ציפורים וקרובים", ונהניתי ממנו כרגיל. בעלי החיים, קטנים כגדולים, עדיין מרתקים. האורחים המוזרים וההרפתקאות המשונות שהם מביאים איתם עדיין משעשעים. החופים הקסומים של יוון טרום מלחמת העולם השנייה עדיין שטופי שמש ויין וחסרי דאגה.

בסוף הספר מופיע השיר היפה הזה, שתמיד רציתי לדעת את לחנו:

"היא את עץ השקד הפורח ניערה
ביום של שמש אור,
בידה הקטנה והפזיזה.
הפריחה הלבנה כשלג נשרה
על שערה השחור
ועל כתפיה וחזה,
הפריחה הלבנה כשלג נשרה
על שערה השחור
ועל כתפיה וחזה.

אך כשאת אהובתי בתוך השלג הקר
מצאתי,
אל יקירתי חשתי.
את הפרחים שבה דבקו
מכל תלתל הברשתי,
נשקתי לה, וכה אמרתי:
את הפרחים שבה דבקו
מכל תלתל הברשתי,
נשקתי לה, וכה אמרתי:

טיפשונת, את שיערך בשלג לעטר
רוחך קצרה
אך עוד עליך לחכות;
לימי החורף הקשים, ללילה הסוער,
לרוח הקרה –
אל לך לצפות!
לימי החורף הקשים, ללילה הסוער,
לרוח הקרה –
אל לך לצפות!"


הקומיקס MAUS של ארט שפיגלמן.
מעולה/מצמרר.

אריות אל ראסאן, גאי גבריאל קיי, קריאה שנייה.
קניתי אותו בדחף פתאומי, ואחרי שסיימתי אותו התחלתי לכתוב עליו קטע ארוך, אך מעולם לא סיימתי. רק הולך ומשתפר עם הזמן.

המלך מתיא הראשון א', יאנוש קורצ'ק, הקריאה המי-יודע-כמה.
פשוט לא היה לי מה לקרוא כשהייתי אצל אסף.

מטילדה, רואלד דאל.
אמא של אסף קנתה אותו במבצע של בנק הפועלים בעשרה שקלים.
מדהים איך רואלד דאל יכול להיות כל כך חינוכי, ועדיין בצד של הילדים. גם השנאה היוקדת שלו לטלוויזיה משעשעת מאוד.

נדמה לי שהיה עוד משהו שקראתי, לא בפעם הראשונה, ונשכח מלבי.


למען האמת סיימתי אותו כבר לפני כמה ימים, אבל לא הזדמן לי לכתוב. מה שבטוח, זמן לגיבוש דיעה לא הייתי צריכה, ברור לי שמדובר בספר כיפי במיוחד.

מה קורה שם בכלל?
אי אז בעתיד בני האדם כמעט החריבו את המערכת האקולוגית של כדור הארץ. הפלנטה הירקרקה שלנו ניצלה הודות לאירוע שנקרא "ההתערבות". לא, לא מדובר באיזושהי בדיחה קוסמית על חשבוננו, אלא בהתערבותם של גזעים תבוניים אחרים בנעשה, לאחר שהבינו שהם לא יכולים להמשיך לעמוד מהצד. אחרי "ההתערבות" העולם נעשה הרבה יותר עליז; יש לבני האדם מושבות בפלנטות ברחבי הגלקסיה, ישנו שלום יציב וחילופי תרבויות וידע עם גזעים חייזריים מתקדמים, בני אדם על-חושיים נולדים בשיעור של אחד מתוך ארבעה והם יכולים לתקן בקלות טראומות והפרעות התנהגות, כך שכולם מאושרים.
העולם העתידי הססגוני הזה מהווה תפאורה לסיפור המקדים בלבד, ונזנח בהמשך הספר לטובת רקע מוכר יותר אך מעניין לא פחות - תקופת הפליוקן.
ב-2034 מגלה הפרופ‘ תיאו גודריאן את המסע בזמן. אפעס, כקוריוז בלבד - אפשר לעבור מנקודה מסוימת בליון, צרפת, לאותה נקודה, בתקופת הפליוקן (מלפני 5.5 מיליוני שנים ועד לפני 1.75 מיליוני שנים), ורק בכיוון אחד. התגלית המרעישה שמזעזעת בעיקר את עולמם של פיסיקאיים מסורים, שוכבת במרתף כאבן שאין לה הופכין, אך מסתבר שהעתיד המושלם והנוצץ לא ממש מתאים לכולם.
חללאי זנופוב שרשיונו נשלל מכיוון שסירב לסייע לחללית חייזרים במצוקה, על-חושית שאיבדה את יכולותיה, פליאונטולוג זקן שאיבד את אשתו האהובה, נזירה מתבודדת, ספורטאית צעירה ואלימה, אנתרופולוג במרדף אחרי אהבה, נוכל חסר תקנה וכורה שמתנהג כויקינג, אלו הם הטיפוסים שמרגישים שהיקום העתידי לא ממש מתאים להם, ועל כן הם יוצאים אל "הגלות" - חיים פשוטים יותר בתקופה פשוטה יותר.
המסע אמנם חד כיווני, אבל הם מוכנים לשלם את המחיר תמורת חיים שיעניקו להם יותר.
מה שהם לא מוכנים אליה היא המציאות של לפני שישה מליוני שנה: במקום החיים הטובים כשהאיום העיקרי הוא קרנפי ענק, הם מתגלגלים אל תוך משהו אחר לגמרי.
לפני שישה מליוני שנים, מסתבר, התרסקה על כדור הארץ חללית חייזרית מגלקסיה אחרת.
ומה עושים חייזרים טובים עם בני אדם אם לא משעבדים את הגברים ומרביעים את הנשים?

עד כאן.

הספר הזכיר לי במידה שתי סדרות מדע בדיוני אחרות: עולם הנהר של פיליפ חוזה פארמר, וסדרת VOR של לויס מק'מסטר בוז'ולד.
את עולם הנהר הספר הזכיר לי מבחינת תוכן ומבנה עלילה - אנשים שנמצאים בעולם שאמור להיות גן-עדן, אך מתברר כמורכב הרבה יותר, קבוצת אנשים שונים מאוד זה מזה מתאחדים למען מטרה ומנסים בכוחות משותפים לפתור את התסבוכת, רצוי תוך כדי מסע ולחימה פעילה.
את סדרת VOR הספר הזכיר לי יותר באופיו - הרפתקה קלילה ורבת התרחשויות, עמוסה בדמויות סימפטיות. אמנם הדמויות בארץ הרבגונית אינם מעמיקות ומפותחות במיוחד, אבל רובן התחבבו עלי במידה.
בין הביקורות שנתקלתי בהן על הספר היו תלונות בעיקר על שטיחות הדמויות, אם כי זה נסלח לדעתי בהתחשב בעובדה שמדובר בכרך ראשון בסדרה, על סבוניות העלילה וגם על אריכות האקספוזיציה שציינתי בפוסט הקודם, מסתבר. בסך הכל, הטענות מוצדקות, אבל לחובבי חייזרים והרפתקאות (אני חייבת להודות שאני נמנית עליהם) זה לא ממש יפריע לדעתי, ואחרי שמתגברים על ההקדמה הארוכה אפשר לבלות איתו כמה שעות בכיף.

ביקורת של רוית קלימר ב"בלי פאניקה"


באופן די פתאומי, הבנתי שאני עומדת לסיים את "הארץ הרבגונית".

קיבלתי אותו לפני זמן מה מזיו ומורטישיה, כמתנת יום הולדת, ואני חייבת להודות שלא מאוד התרגשתי - מכיוון שלא שמעתי עליו מעולם. הספר יצא לאור לראשונה ב-1981, תורגם לעברית רק השנה, ע"י יעל סלע-שפירו, ויצא לאור בהוצאת ינשוף. הוא בעצם כרך ראשון ב"סאגת הגולים", הראשון מבין ארבעה, שעתידים להיתרגם גם הם באותה הוצאה.

אמנם עוד לא סיימתי אותו, אבל דווקא בגלל זה רציתי לכתוב עכשיו, לפני שאשטף באופוריית הסוף, מכיוון שתחילתו של הספר, לא כל כך מוצלחת לדעתי.
העלילה, בבסיסה, היא חבורתית. מתאספת בצורה כלשהי חבורה של דמויות, והן מתגלגלות אל תוך ההרפתקה. הבעיה היא באקספוזיציה הנפרדת של כל דמות ודמות - לכל אחת משמונה הדמויות יש פרק שמציג אותה ואת הרקע ממנו באה. אני לא לחלוטין בטוחה במה נעוץ האשם, אבל זה מייגע מאוד. נדמה שעובר נצח עד שישנו פרק שחוזר לדמות שהוצגה קודם, ולא מציג אחת חדשה. אולי זה רע הכרחי של סדרה אפית, אולי סתם נעשיתי קוראת עצלנית (בעקבות "שיר של אש ושל קרח" בלא ספק..), אבל עדיין, התוצאה היא אחת - היה לי קשה בהתחלה.

למען האמת, גם באמצע היה לי די קשה. לא ממש קשה, אבל קצת בעייתי. העלילה היא כזו מד"בית מיושנת מעט, ולעתים נופלת לבורות של גיחוך ו/או גרנדיוזיות יתר. אני משערת שהיא פשוט קצת יותר מדי הארדקור בשבילי וקצת יותר מדי אפית - "הו, גורל המין האנושי!" וכו'.

אבל מה אני מתלוננת?
נותרה לי עוד חמישית בערך לקרוא, וכבר אני מרגישה את הדחף המוכר להאט את הקצב כדי שלא ייגמר. עד כה הספר היה מרתק ובהחלט כתוב היטב ואף על פי שעוד לא סיימתי אותו, אין לי ספק שאקרא את הבא בסדרה בלי לחשוב פעמיים.

אפשר לקרוא את שני הפרקים הראשונים (מתוך שלושה) של פתח הדבר, ממש כאן.

אנחנו, יבגני זמיאטין


אתמול סיימתי לקרוא את "אנחנו", של יבגני זמיאטין.
הספר מתאר את התנסויותיו של D-503, מהנדס-מתמטיקאי במדינת האחדות - דיסטופיה מתמטית נטולת חופש. תפקידו העיקרי של D הוא לתכנן את "האינטגרל" - ספינת החלל בעזרתה תפיץ מדינת האחדות את משנתה אל תושבי הפלנטות הסמוכות. אל חייו חודרת I-330 הסוערת, שמשנה את סדרי עולמו ומערערת את בטחונו בעקרונות המשטר.
הספר יצא לאור ב-1921 מחוץ לרוסיה, לאחר שהסופר גורש ממנה.

לטעמי, הספר התיישבן מעט.
הוא מעניין, בודאי השפיע על הדיסטופיות שנכתבו אחריו, אבל המציאות שהוא מתייחס אליה (המשטר הקומוניסטי) מרוחקת מאוד, ומה שנותר היא התעסקות עם רעיונות מופשטים מאוד, קשים לעיכול.

ביקורת של רמי שלהבת ב"בלי פאניקה"
על הספר בבלוג "קרוא וכתוב" של נעמה כרמי, במקור מתוך "הארץ ספרים"